מאת: אורן לוי
יום אחד בא חכם גוי, ואמר לרבי אליעזר: זקן זקן, אתם אומרים שאתם קרובים למלך העליון יותר מכל שאר העמים. מי שמקורב אל המלך, הוא שמח תמיד בלא צער, בלא יראה, בלא צרות. והרי אתם נמצאים תמיד בצער ובצרות וביגון יותר מכל בני העולם.
תשובת הזוהר: ודאי שישראל קרובים אל מלך העליון יותר מכל שאר העמים. שישראל עשה אותם הבורא, לב של כל העולם. וכך הם ישראל בין שאר האומות, כמו לב בין האברים. וכמו שאברי הגוף לא יוכלו להתקיים בעולם אפילו רגע אחד בלי הלב, כך כל העמים אינם יכולים להתקיים בעולם בלא ישראל.
הלב הוא רך וחלש, והוא קיום של כל האברים, וכל האברים אינם יודעים מצער וצרה ויגון כלל, אלא הלב, שבו הקיום, ובו התבונה. (זוהר, פנחס, פירוש הסולם, אותיות קמ"ג-קנ"ג).
הלב מבין
במאמר עמוק זה מעלה הזוהר שאלה כואבת שמטרידה אותנו משך דורות רבים: מדוע העם שלנו שלכאורה קרוב יותר לקשר עם הבורא, סובל יותר מכל העמים האחרים?
המקובלים מוליכים אותנו צעד אחר צעד לגילוי התשובה. בהסברם הם ממשילים את האנושות כולה לגוף האדם ואת העמים השונים לאיברים בגוף הכללי.
"האדם הוא עולם קטן" מלמד אותנו הזוהר, המשמעות היא שכל מה שסובב אותנו בעולם מצוי גם בתוכנו. לכן על מנת להבין את דברי הזוהר, עלינו לסגל לעצמנו צורת מחשבה חדשה. כאשר ספר הזוהר מתאר את המושגים "ישראל" ו"אומות העולם", כוונתו לשני סוגי רצונות פנימיים שמצויים באדם שמתקדם בדרכו הרוחנית:
"אומות העולם" הוא כינוי לרצונות האגואיסטיים, המסומלים בקבלה על ידי ספירת מלכות. האגו שבעקבותיו אנו נסחפים, גורם לנו לחשוב שאפשר ליהנות יותר אם נעשה זאת על חשבון הזולת. אולם בסופו של דבר, אנו נותרים תמיד בתחושת ריקנות.
"ישראל" הוא כינוי לרצון נעלה יותר, רצון שמעורר באדם הבנה, שהנאה נצחית ומושלמת תוכל לנבוע רק מאהבה לזולת. את הרצון הזה מסמלת בקבלה ספירת הבינה. בינה פירושה הבנה והשגה, כמו שנאמר "הלב מבין".
הזוהר מדמה את ישראל ל"לב בין האיברים", לב שמזרים חיים לגוף כולו. כך הוא ממחיש לנו שהרצון שנקרא ישראל צריך "ללמד" את הרצונות האחרים - אומות העולם - את השיטה לחיבור עם הכוח העליון, כוח האהבה והנתינה.
מהנאה עצמית - להנעה עצמית
"הלב הוא רך וחלש", וכל אחד מאיתנו יוכל להבין זאת אם יתבונן אל תוך עצמו פנימה. הרצון הבסיסי שלנו ליהנות, מביא אותנו לחשוב רק על הנאת עצמנו, אפילו כשזה בא על חשבון הזולת. זהו רצון חזק מאוד, כמעט אכזרי, ורק אם נחבר אליו את כוח האהבה והנתינה נצליח לתקן ולרכך אותו.
במהלך מסעו הרוחני, האדם מרגיש שהוא חלש ביחס לאגו ששולט בו, ושאותו הוא צריך לרכך, לכן קורא לכך הזוהר "הלב הוא חלש". אך דווקא הרגשת החולשה היא שמחייבת את האדם לפנות שוב ושוב אל הבורא, אל מקור כוחות האהבה והנתינה, כדי לקבל ממנו עזרה. וכך, בהדרגה ובדרך עקיפה אנו משיגים את המטרה האמיתית: האדם יוצר קשר עם הבורא, וממשיך בהתפתחותו הרוחנית.
מן הפרט אל הכלל
המקובלים מלמדים שבדיוק כפי שקורה בתוך אדם אחד, כך מתרחש תהליך התיקון גם בקרב האנושות כולה. מכיוון שהשורש שלנו, של עם ישראל, הוא בספירת הבינה, בתכונת הנתינה והאהבה לזולת. אנו משולים ללב העולם, אנו היחידים שמסוגלים לקבל מהבורא את אור התיקון ולהעביר אותו לכל יתר העמים. אבל כדי לקיים את התפקיד החשוב הזה, עם ישראל צריך לתקן קודם כל את עצמו.
מהו התיקון? ללמוד להתאחד ולהגיע לאהבה ולנתינה בינינו בעזרת חכמת הקבלה.
הזוהר קובע שכל זמן שאנחנו לא מתקנים את עצמנו, אנו מאבדים את הקשר אל השורש שלנו, ואז אין לעולם ממה להתקיים. זו גם הסיבה שבגללה נוהגים העמים האחרים להאשים אותנו בכל הרע שיש בעולם. עמוק בפנים, בצורה בלתי מודעת הם מרגישים, שבכך שאנו לא מתקנים את עצמנו, אנו מונעים מהם את האור שהבורא רוצה להעניק להם.
אבל לא רק העמים האחרים לוחצים עלינו לתקן את עצמנו; גם הבורא דוחף אותנו לתקן את האגו שבנו, יותר מאשר הוא דוחף את העמים האחרים. כי הרי העולם כולו תלוי בנו, בלב. הדחיפות והלחצים האלה מורגשים עתה כצער, ותפקידם לזרז אותנו להתחיל לתקן את עצמנו.
כשנתקן את עצמנו, נוכל להעניק לעולם כולו את שיטת התיקון, כפי שנאמר: "וכאשר יושלמו בני ישראל עם דעת השלם, יתגברו מעיינות התבונה והדעת מעל לגבול ישראל, וישקו לכל אומות העולם" (בעל הסולם, הקדמה לפנים מאירות ומסבירות). אז כל בני האדם יתחברו באהבה זה לזה, שלום ושלוה ישררו בכל העולם וכולנו נדבק יחדיו אל השורש שלנו, אל הבורא.
להמשך קריאה
חופשי זה לגמרי ביחד
מקובלים על חשיבות לימוד הקבלה
